<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' ברכת כהנים</h1>
<h2>דף כא:</h2>
ואיכא מרבואתא דאמרי שלא אמרו קדושה דסידרא אלא בזמן שגזרו האויבים שלא לומר קדושה בתפלה, ואמרוה אחר התפלה ותרגמה אותה מפני עם הארץ, ואע"פי שנתבטלה הגזרה חיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, ולהכי לא בטלוה. ועוד יש טעם שתקנוה מפני המאחרים לבוא לב"הכנ ולא שמעו הקדושה בתפלה, ובשבת ויו"ט שחרית שמאחרין התפלה וכולן באין אין אומרין אותו בשחרית אבל אומרין אותו במנחה אחר שדורשין לפני העם ומסיימין בפסוקי נחמה. וכ' רב צמח ז"ל שאין ליחיד לומר קדושת ובא לציון דדבר שבקדושה בעי עשרה, אבל שאר הגאונים כתבו כיון שאין אומר נעריצך ונקדישך אינו אלא כקורא פסוקים או כמספר והולך כיצד המלאכים מקדישין ואומרה היחיד כמו שאומר קדושת יוצר.
תנן אין ברכת כהנים אלא ביו"ד ואמר בירושלמי עלה: אין פורסין על שמע פחות מיו"ד התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר, אין עוברין לפני התיבה פחות מיו"ד, התחילו ביו"ד ויצאו להן מקצתן גומר, אין נושאין כפיהם פחות מיו"ד, התחילו ביו"ד ויצאו להם מקצתם גומר אין מפטירין בנביא פחות מיו"ד התחילו ביו"ד והלכו מקצתן גומר, ועל כולן הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. והא דאמר גומר, חזי לן בההוא ענינא דאתחל ביה, כגון שהתחיל לומר קדיש וברכו בפריסת שמע גומר אף כשיצאו מקצתן, אבל אסור לו לעבור לפני תיבה לומר קדושה דאכתי לא התחיל בההוא ענינא, אבל התחיל הש"צ תפלתו בקול ויצאו מקצתן הרי הוא אומר קדושה וגומר ומסיים תפלתו בקדיש דחד ענינא הוא, וכן בקריאת התורה אותו שהתחיל לברך קורא וגומר ומברך אעפ"י שבינתים יצאו מקצתם כיון שהתחיל ביו"ד, אבל אחרי' שוב אין מברכין בתורה כיון דאין כאן יו"ד. וחזי לן דוקא אם יצאו מקצתן ונשאר רוב מן יו"ד אבל בפחות מכן אינו גומר. ואמרינן בפרק האשה שנתארמלה ישראל שנושא כפיו עובר בעשה. איכא מרבואתא אמרו עשה ממש דכ' דבר אל אהרן וגו' כה תברכו, ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ואיכא מאן דאמר מדרבנן ומשום ברוכי דלא מצי מברך והו"ל ברכה לבטלה. והא דאמרינן באגדה אמר ר"י מימי לא עברתי ע"ד חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה לא שהיה עולה ומברך ונושא כפיו אלא הי' עולה על דוכן ועומד שם.
<h2>דף כז.</h2>
ומצות תפלת השחר עד ד' שעות כר' יהודה ואי צלי אח"כ שכר תפלה יהבי לי', שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה.
<h2>דף כט:</h2>
כד מסיים ש"צ שים שלו' איכא מאן דאמר צריך לפסוע ג' פסיעות לאחוריו כאדם שנפטר ונוטל רשות מרבו, ואיכא מאן דאמר לא צריך שכבר פסע בתפלתו הראשונה, והיא תוספת. תדע שאין פותח בה' שפתי תפתח ואינו מסיים ביהיו לרצון אמרי פי. ונופלים על פניהם ואומר כל אחד תחנונים לפי חכמתו, ואשתכח בפסקא וכ"כ ר' שרירא גאון ז"ל כל הנופל על פניו צריך לתלות פניו למעלה מן הקרקע, שלא יהא נראה כמשתחוה על הרצפה, אע"ג דהשתא ליכא אבנים קמיה, דלמא הוו באותו מקום. ויש מי שאומר הטעם שאין אדם חשוב רשאי לפול על פניו אא"כ יודע שנענה כיהושע בן נון שאמר לו קב"ה קום לך למה זה אתה נופל על פניך ואי עביד הכי מחזי כיוהרא כאלו הוא כיהושע. אבל בירושלמי גרסינן ר' ינאי זעירא בשם אבהתיה מי שאינו כשר כיהושע, כשיפול על פניו שיאמר לו הקב"ה קום לך, אל יפל על פניו, ובלבד יחיד על צבור, אלמא מתפלל בשביל עצמו מותר. ואנן כיחידים שמתפללין על עצמם נמי מטין, והאי דמטין הוא על צד שמאל כמ"ש רב נטרונאי שכן היו מרביצים התמיד כששוחטין אותו על צד שמאלו וכל מי ששוחט מרביץ בהמה על שמאלה. והרב ר' יצחק אבן גאות כ': שמעתי מרבותי לא ידבק אדם פניו בקרקע משום אבן משכית ואדם חשוב נוטה לצד שמאל ומגביה צד ימין, הכין נהגין רבנן. וכיון שעומדים מן התחנה אומרין אבינו מלכנו חננו ועננו וכו' ואנחנו לא נדע מה נעשה, כלומר לאחר שהתפללנו לפניך מעומד ומיושב ובנפילת אפים לא ידענו מה לעשות עוד, כ"א להשליך יהבנו עליך. ואח"כ אומר ש"ץ קדיש, תהלה לדוד, יענך ה' וסדר קדושה כדאמרינן עלמא אמאי קאי אקדושה דסדורא ואיהא שמי' רבה מברך דאגדתא. לפיכך אחר כל התפלות יפה לומר מילי דאגדתא ולומר קדיש עליהן. והא דקאי עלמא על הני, כיון שכבר יצאנו י"ח ק"ש ותפלה, והשתא מוסיפין ארוממך אלקי המלך ובא לציון ועונין קדושה וקורין משנה ותלמוד ואומרין קדיש, בכל אלה שמוסיפין על החובה בהא מקיים עלמא האידנא.
<h2>דף לב:</h2>
אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנ' ידיכם דמים מלאו וכן כהן שנשתמד וחזר בו חזינא לרבואתא דקאמרי שאסור לעלות לדוכן כדאמרינן כהנים ששמשו בבית חונאי לא ישתמשו במקדש ואף ששב בתשובה. וכך השיב רב נטרונאי: וששאלתם כהן שנשתמד וחזר אם עולה לדוכן, כך ראינו חזר בו דיו להיות כשאר ישראל או ככהן בעל מום אבל לעלות לדוכן ולקרוא תחלה בתורה לא, כי עבדו רבנן לי' הדא מעלה כי איתיה בקדושתיה, והוא אחלי' לקדושתיה וקדושתי' מהא דכ' וקדשתו לכל דבר שבקדושה לקרות ראשון ולברך ראשון וכיון דבעי לברוכי אקב"ו בקדושתו של אהרן, וזה יצא מן הכלל שחלל קדושתו של אהרן, ואם קורא בתורה תחלה, יש חלול לתורה בכך, ואמרינן כהנים ששמשו בבית חונאי אל ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר, כלומר מי שנשתמד ושמש לפני ע"ז, שנ' אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בקרב אחיהם, הרי אלו כבעלי מומין שפסולין לעבודה ואוכלין מתנות כהונה. ודעו משום רנון וחשד לבד אין למנעו מנשיאת כפים ואמרו שמא תאמר כהן זה מגלה עריות שופך דמים והוא מברכני, אמר הקב"ה וכי הוא מברך אני מברכך שנ' ושמו את שמי עב"י ואני אברכם, אבל ודאי שופך דמים לא, דאימעט מקרא.
<h2>דף לד.</h2>
מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שנ' ושמו את שמי עב"י ואני אברכם. וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה על כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי. ותני' כהן שעולה לדוכן לא יאמר הואיל וניתן לי רשות לברך אוסיף ברכה א' משלי כגון יוסף ה' עליכם א"פ ככה, תלמוד לומר לא תוסיפו על הדבר. ואמרינן התם אי כבר נשא כפיו ואתרמי לי' צבורא אחרינא הדר מברך להו, דכל יומא זמני' הוא. אלמא כהן דפרס ידיה בהאי דוכתא ואזל לדוכתא אחרינא ומשכח צבורא דלא מטו לברכת כהנים, כי מטו לב"כ פריס ידיה ושפיר דמי. ובעידנא דפרסי כהני ידיהו אסור לאסתכולי בהון אלא צריכין לעמוד לפניהם באימה וכובד ראש דאמר מר המסתכל בכהנים בשעה שמברכין עיניו כהות משום שהשכינה שורה על ידיהם כמ"ש באגדתא. תנן כהן שיש בידיו מום לא ישא את כפיו, רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו וכן בהקניות לא ישא כפיו. אמר רב אשי חיפני ובשיני לא ישא כפיו מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, כן זבלגן לא ישא כפיו, משום שהעם מסתכלין בו, ואם הי' דש בעירו מותר, כיון שיודעין מומיו אין מסתכלין בו ואם ידיו צבועות איסטיס מותר אם רוב אנשי המקום מלאכתן בכך. תניא שחרית מוסף מנחה נעילה בתעניות יש בהם נשיאת כפים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר מנחה ונעילה אין בהם נ"כ, ור' יוסי אומר נעילה יש בו נ"כ, מנחה אין בו נ"כ. במאי קמפלגי, ר"מ סבר כל יומא אין נ"כ במנחה מפני שכרות, בתענית ליכא שכרות, ור' יהודה סבר שחרית ומוסף דבכל יום ליכא שכרות לא גזרינן, מנחה ונעילה דבכל יום שכיח שכרות גזרינן, ור' יוסי סבר מנחה דאיכא בכל יומא גזרינן, נעילה דליתא בכל יומא לא גזרינן והלכה כר' יוסי. והאידנא מ"ט פרסי כהני ידיהו במנחה דתעניתא כיון דסמיך... לכולי עלמא מיהת שכור אסור בנשיאת כפים דלכך נסמכה פרשת כהן מברך לפ' נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. איכא מרבואתא דאמרי דוקא שכור ממש אסור בנ"כ דהיינו שאינו יכול לדבר לפני המלך אבל שתה רביעית יין יכול לישא כפיו ולא דמי לעבודה דבהדי' כתיב יין ושכר אל תשת, ויש אומרים שצריך ליזהר אם שתה רביעית יין שלא ישא כפיו כדאי' פ' אמרו לו ודוקא שתה בפ"א אבל הפסיק ביניהם או נתן לתוכו מים כ"ש מותר, כיון דפטור כה"ג בעבודה לא אחמרו רבנן בנ"כ. אין נשיאות כפים בלילה אלא ביום כדאמרינן בירושלמי איתקש נ"כ לשירות דכ' לשרת ולברך בשמו מה שירות ביום אף נ"כ ביום. מתקנת ר' יוחנן ב"ז אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהון על הדוכן. תנן ברכת כהנים בלשון הקודש כיצד במדינה אומר אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה א'. במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכנוי, במקדש נושאין כפיהם על ראשיהם ובמדינה נגד כתפיהם. ותו אמרינן התם כה תברכו בלשון הקודש ובעמידה דאיתקש לשירות, דכתיב לשרתו ולברך בשם, מה משרת בעמידה ומיושב פסול אף נ"כ פסול מיושב. כה תברכו פנים כנגד פנים דכ' אמור להם כאדם המדבר לחברו, כה תברכו בקול דכ' אמור להם כאדם שאומר לחברו. לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא כהנים אבל היחיד מחויב לעלות ולברך דכ' דבר אל אהרן ואל בניו כה תברכו. תני' עם שאחורי הכהנים אין בכלל הברכה, והוא דלא אניסי, אבל אניסי כגון עם שבשדות שהם אחורי הכהנים בכלל הברכה. פשיטא אריכי באפי גוצי, פי' אדם ארוך העומד לפני קטן ומפסיק בינו לבין הכהנים, לא הוי הפסק וכן תיבה לא מפסקא, אבל מחיצה מאי ת"ש דאמר ריב"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וכן לענין קדיש וענית אמן אפי' מחיצה מבדלת בינו למברך יוכל לענות. וכתב רב אחא משבחא דוקא אם אין טנוף וע"ז מפסיק בין המברך לבינו וחזי לן דוקא לענות אמן הוי הפסק, אבל לענין ברכת כהנים לעם שבשדות שאין צריכין לענות לא הוי הפסק. אבעי' להו לצדדים מהו ומסיק צדדין כלפניו דמי, ודוקא צדדים שלפני הכהן, אבל שלאחריו אינן בכלל הברכה, והכין בירושלמי.
תנן פ' מומין אלו (ברכות מ"ה) הנושא נשים בעברה פסול עד שידירנה הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים. ומותבינן מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תקפו, וההוא בעברה דתנן דחלל קדושת כהונה שנשא גרושה או חלוצה או זונה או חללה ולא מיירי שנשא ממזרת, ואין צריך לומר ערוה ממש, דקתני עלה בברייתא נודר ועובד יורד ומגרש ומהאי טעמא כ' מר רב שמואל כהן הנושא גרושה או חללה או מטמא למתים שאינן מז' מתי מצוה פסול מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שידר הנאה ע"ד רבים מהנשים הפסולות לו ואם טמא למתים עד שיקבל עליו שלא לטמא עוד. ונראה אפי' גרשה או מתה הפסולה צריך שידור והכין משמע בגמרא.
<h2>דף מז.</h2>
אמר רב חסדא (סוטה ל"ט) אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא, ואע"ג דמצוה רמי' על הכהנים לברך, הא כתיב אמור להם, ומתרגמינן כד יימרון להון, החזן צריך לומר להן שיברכו והכי תניא בספרי. וברכתם אינה אלא תפלה שהקב"ה יברך עמו ישראל כד' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, אם יעשו כן אני אברך את ישראל כדתני' למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי גבורה לא למדנו... ואין הצבור עונין עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור. אמר רבי חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנ' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. ומנין למתרגם שלא יגביה קולו יותר מן הקורא שנ' משה ידבר והאלקים יעננו בקול, מה ת"ל בקול בקולו של משה. יש לפרש שקב"ה הי' המתרגם דכל דבור ודבור שיצא מפי קב"ה נחלק לעי"ן לשון כדי שכל האומות יבינו, אבל משה דבר לישראל בלשון שאין האומות מבינים והוי הקב"ה המתרגם, ומ"מ לא הגביה קולו יותר מקולו של משה. ויש לפרש גם כפשוטו משה הי' המתרגם ולמדנו מקרא דקולו של קב"ה שוה למשה, שהקורא לא הגביה קולו יותר מן המתרגם, ומכ"ש שהמתרגם לא יגביה קולו על הקורא, דהקורא ודאי עדיף מיני' דקטן נמי רשאי לתרגם, ועקר למדנו מקרא דשני קולות יהיו שווין קולו של הקב"ה כקולו של משה. תני' נמי אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם א"א למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא, ימעך הקורא קולו. והעונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים מפרש בירושלמי בהאי ברכה דמחייב לברוכי ועאני לה אמן ולא ידע על מה עני לה ושוב פטר נפשיה בהאי, זה אמן יתומה, אבל אי לא מחייב בה פשיטא שיוכל לענות אמן דתנן עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אחר כותי עד שישמע כל הברכה, אלמא אחר ישראל עונה אע"פי שלא שמע הברכה כ"כ רב ניסים ז"ל. והתם פריך נמי אי לא שמע היכא נפיק, ואוקימנא בדלא אכל, ש"מ אע"פי שהתפלל ויצא י"ח מצוה איכא לענות אמן אחר ש"צ על כל ברכה וברכה. כשאומר ש"צ ברכת העבודה כהן המברך עוקר רגליו ועולה לדוכן דאמר ר' יהושע ב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנ' וישא אהרן את ידו וירד מעשות החטאת, מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה, ולא שנו אלא שלא עקר רגליו בעבודה, אבל עקר רגליו בעבודה אפי' פורתא עולה, אע"ג דלא מטי לדוכן אלא לאחר עבודה. והכי נמי ש"צ כהן נד פורתא כשמתחיל רצה ועולה לדוכן אם הבטחתו שיכול לחזור לתפלתו. ומטעם זה יש לשנות בברכת עבודה בין יוצר ומוסף, לבין מנחה וערבית, ביוצר ומוסף פותח ואומר רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ותפלתם שעה והשב העבודה לדביר ביתך ואישי ישראל וכו' אבל במנחה אינו אומר רצה כולו אלא מתחיל מאישי ישראל ולהלן, מפני שסימן זה לכהנים לעקור רגליהם. וכ"כ הגאון בתשובה: רצה אין מנהג לומר במנחה כמ"ש ר' סעדי' ז"ל שאין אומרין אותו אלא במנחה של תענית, ומי שאומרה תמיד לא יפה עושה, כי סימן זה הושם לכהנים לנשיאת כפים דכשאומר רצה עוקרים רגליהם, אבל כשמתחיל ואישי ישראל ותפלתם אין עוקרין. וביום כפורים מנחה אף שאין כהנים נושאין כפיהם מנהגנו לומר רצה, אף אתם עשו כמנהגות אלו. בירושלמי (ברכות פ"א ה"ז) הכל שוחחים עם שליח צבור בהודאה ואומרין מודים אנחנו לך שאתה ה' אלקינו אלקי כל בשר יוצרנו וכו'. ובזמן שאין נשיאות כפים אין לצבור לענות אמן על יברכך שאומר ש"צ אלא לאחר חתימת שים שלו' כך כתב הגאון ז"ל.
(סוטה ל"ט) אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן של ברכת הודאה, ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא, פי' הקורא כהנים ולא כהנים לבד קורא אלא נהגו שמקרא לפניהם מלה במלה כל ברכות כהנים. ואין הצבור רשאי לענות אמן עד שיכלה הברכה מפי כהנים, ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואין הכהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזירו פניהם מן הצבור, ואין רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום. ואין רשאין לעקור רגליהם מן הדוכן עד שיגמר ש"צ שים שלו'. וההוא לכוף קשרי אצבעותיהם כך פרושו, כשנושאים ידיהם כנגד כתפיהם בשעת ברכה פושטים אותן כאלו מברכין מה שתחתיהן, ולאחר הברכה סוגרין אצבעותיהן וקשרי חוליות אצבעות שהיו בתחלה נפשטים כופפים עתה כדרכם ובולטים לחוץ. והמנהג בשעת ברכה שפורשים כפיהם שהתוך והחלל כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים הפך פרישת ידים לתפלה.
<h2>דף נה:</h2>
גרסינן בפ' הרואה האי מאן דחזי חלמא ולא ידע מאי חזא, ליקם קמי כהני בעידנא דפרסי ידיהו ולימא הכי: רבון העולמים אני שלך וחלמותי שלך ואיני יודע מה חלמתי בין שחלמתי על עצמי בין על אחרים ובין שחלמו אחרים עלי, אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומו של יוסף ואם צריכין רפואה רפאם כמי מרה ע"י משה וכו' ותהפך חלומותי עלי לטובה לברכה ושלו', ולסיים בהדי כהנים דעני צבור אמן, ואי לא סיימו לימא הכי אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלו' ושמך שלו' יה"ר שתשים עלינו ועמ"י שלו' לטובה. והגאון ר' יצחק גרס וכי מהדרי כהני אפיהו לימא השוכן בגבורת שלו' ישים שלו' עלינו וטעמא דההיא מלתא באגדתא הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים, אלו ס' אותיות שבברכת כהנים, כולם אחוזי חרב, שכל א' וא' שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה' יאר ה' ישא ה', איש חרבו על ירכו, מה ראתה ירך שנזכרת, אפי' רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע את ירכו, משכים בבוקר והולך לבהכ"נ מפחד שראה בלילה בחלומו ורואה כהנים נושאים כפיהם והחלום רע מתבטל ממנו לכך נאמר מפחד בלילות.
(סוטה ל"ט) אמר ר' יהושע ב"ל כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו שנ' שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. מאי מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. וכד עקר כרעא למיסק אומר יה"ר מהאו"א שתהא ברכה זו שצונו לברך עמך ישראל בלי מכשול עון מעתה ועד עולם. וכי מהדר אפיה מן צבורא אומר: רש"ע עשינו מה שגזרת וצוית עלינו, עשה כמו שהבטחתנו השקיפה ממעון וגו'. ואמרו רבואתא הפורס כפיו לא יברך אקב"ו וכו' בקול אלא בלחש. העם בשעת ברכת כהנים מה אומרין ברכו ה' כל מלאכיו וגו' ומסיק דלא מיבעי' למימרינהו כלל.
